המקור לט"ו באב - משנה תענית ד, ח

אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו...

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך...

המשנה מתארת אירוע עם אופי תמים וטהור. כל הבנות לבשו בגדי לבן נקיים, הבגדים היו שאולים כדי לא לבייש את העניות והחיבור הזוגי היה מאוד פשוט - בוחרים, מתחתנים, אוהבים. בהמשך המשנה מדמה זוגיות אנושית לקשר בין עם ישראל ואלוקים, כאשר החתונה זה מתן תורה בהר סיני והמגורים יחד זה בבניין בית המקדש:

וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה לה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו".

ביום חתונתו, זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן.

לעומת הפשטות והתמימות של טו באב כפי שהמשנה מתארת, בגמרא יש תמונה הרבה יותר מורכבת.

סיבות נוספות לט"ו באב - תענית ל, ב

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא?

הגמרא שואלת למה דווקא טו באב נבחר כיום מיוחד, הרי לכאורה לא היה בו ארוע הסטורי או משמעות רוחנית כמו שיש ליום כיפור. הגמרא מביאה שש סיבות נוספות לטו באב:

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה…

בפרשת בנות צלופחד יש איסור להתחתן בין השבטים. אחרי דור המדבר, בט"ו באב, דרשו את הפסוקים ולמדו שהאיסור הוא רק לדור המדבר. ט"ו באב סימל את החיבור בין השבטים והיכולתלהתחתן ביניהם.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל...

לאחר הסיפור של פילגש בגבעה, והמלחמה על שבט בנימין, בני ישראל נשבעו לא להתחתן עם שבט בנימין והשבט כמעט הוכחד. בט"ו באב למדו שהשבועה היתה רק על דור האבות ולדורות הבאים מותר להתחתן עם שבט בנימין.

(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר...

בעקבות חטא המרגלים, נגזר על אותו הדור למות במדבר. בט"ו באב, לקראת הכניסה לארץ, פסקו למות ומאותו תאריך התכוננו לכניסה לארץ בשמחה.

עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו.

אחרי ששלמה המלך נפטר, ירבעם בן נבט פיצל את ישראל לשניים. רחבעם, הבן של שלמה, מלך על ממלכת יהודה וירבעם בן נבט מלך על ממלכת ישראל. ירבעם חשש שעולי הרגלים יעלו לירושלים ויחזרו לממלכת יהודה ולכן הקים שני פסלים ועשה מחסומים שימנעו עליה לרגל. שנים אחר כך, בט"ו באב, בטלו את אותם מחסומים וכולם יכלו לעלות לרגל ולהתאחד בירושלים.

רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה...

בעקבות מרד בר כוכבא, הרומאים טבחו באנשי ביתר ומנעו את קבורתם. בט"ו באב הגזירה התבטלה ויכלו לקבור את הרוגי ביתר.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה

לצורך עבודת המקדש והאש במזבח, היו צריכים לכרות עצים. העצים היו נצרכים, אך יש בכריתה מימד עצוב של פגיעה. בכל שנה, בט"ו באב הפסיקו לכרות עצים. 

בניגוד לתמונה המאוד אידיאלית שיש לט"ו באב במשנה, הגמרא מציגה תמונה אחרת. כל הדוגמאות הן של משהו חיובי שקרה אחרי משהו שלילי. ט"ו באב בגמרא הוא לא חלום מופשט וטהור אלא הישג בתוך עולם מציאותי בו יש אתגרים וקשיים. ט"ו באב של הגמרא התגברות והישג שבא אחרי מפגש עם קושי.

המונח 'רצוא ושוב' שמעולם הקבלה והחסידות, מתאים להבדל שבין המשנה והגמרא. 'רצוא' הוא שאיפה גבוהה מאוד לעלות. שאיפה שקצת מנותקת מהעולם המציאותי. כששאיפה כל כך גדולה נפגשת עם המציאות, יש נפילה וחזרה למקום הנמוך. אז, מתוך היכרות עם המציאות, מתחברים שוב לשאיפה ועולים עוד קומה. כך, בתהליך בלתי פוסק, נמצאים כל הזמן בשאיפה גבוהה, חזרה למציאות ואז עליה הדרגתית.

המפגש התמים והטהור שבמשנה הוא דוגמה של 'רצוא'. הסיבות בגמרא, הן דוגמה לשיבה 'ושוב' שיש אחרי הנפילה.

שתי הפסקאות הבאות מדברות על רצוא ושוב. הפסקה הראשונה, של רבי נחמן, מתייחסת למנהג לשבור צלחת באירוסין. הפסקה השניה של הרב קוק, כתובה בשפה גבוהה. לא נעמיק בה אלא נתבסם מרוח הדברים.

ליקוטי מוהר"ן, א, רס"ה

...כִּי אֵלּוּ נְשָׁמוֹת שֶׁל הַזִּוּוּג הֵם לְמַעְלָה אֶחָד, אַך לְמַטָּה הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהַהִתְאַחֲדוּת שֶׁלָּהֶם הוּא בְּהֶעְלֵם... אַך זֶה הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּעֵת הַתְּנָאִים, הוּא בִּבְחִינַת: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב", כִּי בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּך נִתְגַּלֶּה הַהִתְקַשְּׁרוּת, וְתֵכֶף וּמִיָּד נִתְעַלֵּם. כִּי אַחַר כָּך נִתְפָּרְדִין וְנִתְרַחֲקִין, כִּי עֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה עָלָיו עַד הַחֻפָּה. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּך נִתְגַּלֶּה אוֹר הָאַחְדוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה עַד עַתָּה בְּהֶעְלֵם. וְתֵכֶף וּמִיָּד נִתְעַלֵּם כַּנַּ"ל, בִּבְחִינַת 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב'...

במפגש הראשוני של בני זוג, או בהחלטה להתחתן, יש אהבה אידיאלית גדולה מאוד. תחושה של אחדות מעבר לכל גבולות. המציאות והשונות בין בני הזוג מעמעמת אהבה זו ואז מתחיל תהליך של רצוא ושוב - היזכרות באהבה הגדולה ובנייתה צעד אחרי צעד.

הפסקה הבאה כתובה בשפה גבוהה ובמילים של שירה. אפשר לקרוא ולהתבסם או לדלג לסיכום

שמונה קבצים ז, קפה

בהסתכלות פנימית בעמקי הנשמה רואים, שהכח הפועל התדירי... הוא רצוא ושוב. כמראה הבזק... שירה וזמרה תמיד הוא פוצח, בגילת ורנן, מספר כבוד אל. כשמתמעטת האמונה הכבירה בעוצם האני העצמי, של בעל הנשמה העליונה, אז ילך קדורנית, והוא משתומם... וכאשר ישוב בתשובה עליונה, והוד האמונה בכחותיו העליונים, המפעמים בו תמיד בלא הרף, אליו ישוב, אז יחיה רוחו וינהר, וכל העולמים כולם, אשר לרגליו תוכו, ועמו מתהלכים, ימלאו זיו ונהרה. 

לפי זה, אהבה היא לא מצב סטטי, אלא תהליך. היא מתחילה בשאיפה מאוד גדולה וממשיכה במחזוריות תמידית של אתגרים למימוש האהבה, פער שמחייב לבנות עוד קומה, שאיפה נוספת וחוזר חלילה. באווירת מה שלמדנו, הנה שלוש הצעות לפעילות זוגית משותפת. מומלץ ליצור אוירה מתאימה, פתק, שוקולד או פרח יכולים לעזור וקדימה: 

ציור הבית שלנו: אוהבים לצייר? מצויין! הכינו יחד ציור של דמיוני של הבית שלכם, כאשר הבית הוא משל לשאיפות ורצונות שלכם. איפה השאיפות? איפה הקשיים ומהן ההזדמנויות?

מפת החיים: הכינו יחד גרף חיים משותף עם נקודות שיא ונקודות אתגר. מה עזר לעבור משיא לשיא הבא? איזה כלים עזרו לכם להתקדם?

פירמידת קלפים: קחו חפיסת קלפים. על 15 קלפים (לפחות) תכתבו שאיפות שלכם כזוג או כיחיד. השאיפות יכולות להיות גדולות או קטנות. העמידו את הקלפים בצורת פירמידה יציבה כשסדר הקלפים משקף את הזוגיות שלכם. אם הקלפים מחליקים על השולחן, ניתן לייצב אותם בעזרת קלף ריק. יש לרשום על הקלף משימה טכנית שצריך לעשות כדי לממש את השאיפה לידה הקלף מונח (למשל – לפנות ערב פעם בשבוע, יונח ליד 'לצאת לבית קפה').